כל הסיפור החל בסוף שנת 1950. מחנה האימונים של הנח"ל בפרדס-חנה, שכונה "מחנה 80" על שם המחנה הבריטי ששהה שם, היה מלא בהכשרות של גרעיני נח"ל, שביימו שלושה חדשי אימונים ומסעות לקראת העברה לקיבוצים, שם ישרתו כחיילים בעבודה בשדות הקיבוץ, אימונים ופעילות מבצעית.

היו שם הכשרת קיבוץ סעד של 'בני עקיבא', הכשרת קיבוץ חצרים של תנועת הצופים, הכשרת קיבוץ דפנה של תנועת המחנות העולים, הכשרת מעין-ברוך של התנועה המאוחדת, הכשרת סער של השומר הצעיר וכמה בודדים ובודדות שהצטרפו לאימונים.

באולם בבסיס התקיימה מסיבת סיום, מיטב הכשרונות של ההכשרות הופיעו, יוסי בנאי מהכשרת חצרים הגיש מערכון שלמד מאחיו, המתאר "חדר" בנוסח יהודי ספרד בו המלמד משנן עם התלמידים כשהשוט בידו, גאולה גיל מהכשרת "דפנה" שרה שיר רוסי כשדב זלצר מהכשרת סער מלווה אותה ואני הגשתי מחרוזת של חיקויים, בתוכם ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, שר החוץ משה שרת, שר החינוך זלמן ארן ואחרים. בתום ההופעה ניגש אלינו סמל והציג את עצמו כגיורא מנור, איש משמר העמק עולה מצ'כיה, ששיחק כבר בקאמרי, וסיפר שהוא מקים להקה צבאית במתכונת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, יש כבר כמה כשרונות שגייס כמו יונה עטרי, אסתר גרינברג, זאב הילמן ואחרים, הוא ידאג לצד הפורמלי של הצבתנו מההכשרות לבסיס הנח"ל, שהיה אז סמוך למעברת ג'ליל, היום רמת-השרון. אני מיד הבעתי את סירובי. כל נעוריי חלמתי להיות בהכשרה בקיבוץ, להגשים את הרעיונות שעליהם התחנכתי התנועה.

לימים הגענו לקיבוץ. מפקד המחלקה, שגר איתנו בצריפים שבנה צה"ל להכשרות בקיבוצים, קרא לי וסיפר שהגיע זימון ממפקדת הנח"ל להעביר אותי לבסיס הנח"ל, כי מקימים להקה. כשראה שאני לא מרוצה, אמר שבשלב ראשון ינסה להתחמק מהזימון. נשלחתי לעבוד בגן הירק בקטיף עגבניות, לאחר כמה חדשים בעבודה זו הרגשתי שהרעיון הקיבוצי גורם לי כאבי גב קשים. כשהמפקד קרא לי שוב באותו עניין, הסירוב שלי היה כבר פחות תוקפני וכך עם קידבג על הגב הגעתי למחנה הנח"ל בג'ליל. החבורה שהתכנסה שם, היתה כבר בעיצומי החזרות למחזמר הראשון של הלהקה, 'מיריק מסתדרת'. גיורא מנור הסביר לי שהואיל והעברתי הכשרה, אני אסע בשלב ראשון לקיבוץ בית-אלפא לשבועיים, כי הקיבוץ מעביר אלינו את זאב חבצלת כדי ללטש את התנועה של חברי הלהקה והקיבוץ מסכים לשחרר אותו רק תמורת ימי עבודה.

כך מצאתי את עצמי קוטף עגבניות בבית-אלפא כחבר להקת הנח"ל במשך שבועיים. כשחזרתי, שובצתי בתפקיד קטן בהצגה 'מיריק מסתדרת' ואז התחלנו לעבוד על מחזמר נוסף, הפעם חינוכי : 'האגדה על המם כף הרע', שכתבו אורי סלע ודידי מנוסי עם מוסיקה של דב זלצר. אני קיבלתי תפקיד ראשי - המ"כ, יוסי בנאי שיחק את עט הנובע שלי, כלומר המחשבות שלי והנושא היה היחסים בין מפקד וחניכיו בנח"ל.

הכישלון היה גדול. כבר בהצגה הראשונה בקולנוע ברמת-השרון הרגשנו שזה לא זה. שיחקנו כעשרים הצגות, ואז נזכרנו בהצלחה העצומה שהייתה לנו במסיבת הסיום בבסיס. הצענו להקים חוליה מהלהקה שתופיע בערב של שירים ומערכונים, יוסי בנאי הגיש את "החדר הספרדי" ולזה נוסף מערכון שכתב לו שבתאי רביב, "מסיבה בקיבוץ". אני בירכתי בכל מקום (בהקשר למקום) בשם מנהיגי המדינה והוספתי את איש האופוזיציה מנחם בגין ואת שחקן הבימה רפאל קלצ'קין לרפטואר שלי. דוב זלצר כתב את המוסיקה ל'הורה היאחזות', 'יא ירח', יונה עטרי שרה על 'הבוקר משדה בוקר' ועוד. ההצלחה היתה עצומה. הופענו בכל רחבי הארץ ללא מיקרופונים, ללא תזמורת ורק עם אקורדיון אחד.

גרנו בשני אולמות שינה בבסיס, אחד לבנים והשני לבנות, ובלילות, כשלא היו לנו הופעות, שמרנו בבסיס. כשהגיע זמן השחרור, הציע לנו משה נצר, מפקד הנח"ל, לחתום קבע. הפירוש היה לעזוב את ההכשרה, כי השירות שלנו בלהקה היה על חשבון האחוזים שההכשרות התחייבו להפריש מחבריהם לתפקידים שונים בצבא. אני לא הסכמתי ולמשה נצר, איש קיבוץ רמת-יוחנן, היה קשה ללחוץ עלי. נפרדתי מחבריי, איתם ישנתי, הופעתי ושמרתי במשך כשלוש שנים ועברתי לעבוד בדיר הכבשים בקיבוץ מעין-ברוך. אציין, שכל הרכבי הלהקה לאחר מכן זכרו אותי, הוזמנתי לכל בכורה, הופעתי במסיבות ועד היום אנחנו חברים.

וכהוכחה, כך צייר אותי חיים טופול, בציור שלעיל.

שמואל שי